תמצית (כמעט כמו לקרוא לי לריאיון, לבקש 'ספרי לי עצמך' ואז לתת לי לדבר בלי לעצור)- 

אין שום דבר שבא לי לעשות בחיים האלה, חוץ מלכתוב. זו אמירה קצת גדולה אבל תנו לי לשים רגע בצד את הציניות והפאסון (האחרון ממילא לא ממש נוכח אצלי בכל מקרה) ולהתוודות- מצאתי את שאהבה נפשי. לכתוב. ליצור. לקחת רעיון שצף בארבע קירות של המוח שלי ולתת לו ישות עצמאית. כזו שאפשר לקרוא, או לצפות, או לבקר. ואני עושה את הדבר הזה, כתיבה או יצירה או כתיבה מגויסת או קריאייטיב או תסריטאות או פורמטים, מגיל 14. ומעולם לא התמדתי ככה באף עבודה. עשיתי ארגזים בעגלות, שברתי כלים במלצרות, כאבו לי הרגליים במפעל פלסטיק בצפון ואפילו עמדתי מאחורי דלפק בקניון והגשתי שווארמה. אבל אף פעם לא הפסקתי לכתוב. 
ולמה זה מעניין? כי אין כוח חזק יותר מזה של אישה מאוהבת (אולי צונאמי? לא יודעת, חושבת על האמירה המוגזמת הזו רגע). ואני מאוהבת. אז אני טובה בזה. ואני לא מוותרת עד שיוצא מושלם. ואני רוצה ללמוד, תמיד, כי יש בי יראת כבוד כזו שגורמת לי להרגיש שתמיד יהיה משהו נוסף שאני פשוט חייבת לדעת. וכל התכונות האלה, הן תכונות ממש טובות לעובדת. ברצינות. תרימו טלפון ותבחנו את זה בעצמכם.